שפת המעורבות מחברת בין הורים לילדים

שפת המעורבות מחברת בין הורים לילדים
ההורים בודדים. ד"ר חדוה טרגר
צילום: פרטי

תלמיד מצליח בלימודים אחר שהפנים את החומר הנלמד שהפך לחלק ממנו

ההורים בודדים. ד"ר חדוה טרגר|צילום: פרטי
ההורים בודדים. ד”ר חדוה טרגר|צילום: פרטי

כל אחד רוצה לשפר הישגים ולהגיע להצלחות אבל כיצד? ברור שהצלחתו של האדם תלויה במעשיו, אבל האם ההצלחה תלויה רק בפרט? האם אדם ללא סביבה תומכת ובונה יצליח למנף עצמו ולגרום לצמיחתו האישית?
כל אדם נולד כיצור חברתי והוא חלק ממרקם חברתי דינמי ומשתנה ללא הרף. מרקם חברתי נבנה ע”י קשרים בין אנשים, הנמדדים באופיים, עוצמתם ואופי המידע הזורם ביניהם.
בחינת קיום הקשרים והאפקטיביות שלהם יבחנו על פי המענה השאלות הבאות: האם קיים קשר? האם הקשר הוא חד כיווני או דו כיווני? האם הקשר הוא מתמשך, קבוע או ארעי? ומה משמעות הקשר לשני הצדדים – מהי הרלוונטיות, החשיבות ומידת הסיפוק של האנשים הנמצאים בקשר זה?
יחסי מחנך ומתחנך והדגמתם (דוגמא אישית) הם שיקבעו את אופן התפתחותו האישית של המתחנך. מרבית ההתנהגויות של בני האדם אינן נלמדות באמצעות ההתנסות האישית אלא באמצעות ההתבוננות בהתנהגותן של הדמויות שאיתן הוא נמצא בקשר משמעותי. יחס אמפטי ומבין והבנת הצרכים הרגשיים הם תנאי מחייב להעצמה של האדם בכל גיל.
לדברי אריקסון (1950), התהליך ההתפתחותי של הילד לקראת העצמה מורכבים מקונפליקטים של תלות – עצמאות. בכל תהליך חינוכי קיימת תלות של הילד בהוריו ותפקידיהם לאפשר תלות לגיטימית כשבהדרגה יש לעודד אותו לעצמאות. כשמערכת היחסים ביניהם טובה ומשמעותית, הילד עובר תהליך של העצמה. כשהילד אינו בוטח ביכולתו והמעבר לעצמאות קשה עבורו, הוא זקוק להוריו כגורם מתווך, מרגיע ותומך בין תחושותיו הפנימיים למציאות החיצונית. משמעות של תהליך העצמה שעובר הילד בעזרת הוריו הוא ויתור על התלות בהורים, התחזקות ביטחונו העצמי והתעצמות אמונתו בכוח להשפיע.

ההתנהגות ההורית, שהם המחנכים הראשוניים של הילדים, משמשת מודל לחיקוי לילד וקובעת במידה רבה את חוסנו ואת הדימוי העצמי שלו שהיא התשתית להצלחתו בלימודים ובחיים. הואיל ומעורבות ההורים מסייעת לשיפור ההישגים של הילדים בכל גיל, הרי שככל שהמעורבות ממושכת ונטמעת כשפה היא הופכת לחלק מהווי אורח החיים ותוצאותיה משמעותיות יותר.
כיום, במציאות המשתנה, אין מקום לדון על מעורבות הורים – כן או לא! שיתוף ההורים ומעורבותם בחינוך ילדיהם הוא צורך הכרחי, ולא רק צורך אפשרי. ללא ההורים לא ניתן לקבל את התפוקה הראויה מתהליכי החינוך המכוונים בין כותלי בית הספר, או הבלתי מכוונים במסגרות השונות של החינוך הבלתי פורמלי. א’ ד’ גורדון (1982) טען כי “החיים הם היצירה ולא האידיאל… אף אדם לא יכול ליצור את החיים לבדו. האדם הוא חלק מסביבה טבעית הבונה איתו את חייו”. בסביבתו הטבעית של כל אדם קיים המשאב הטבעי הראשוני – הוריו. לכן, עלינו להתמקד בניסיון להבין את הקשיים, לנווטו ולחפש אחר דרכים להפיק ממנו את המיטב למען הלומדים.
מתוך חיפוש אחר הגורמים המשפיעים על ההצלחה נמצא כי הלומד צריך להיות מעורב בתהליכי הלמידה אבל לא תמיד הוא יודע איך לעשות זאת. לכן, על התלמידים להבין כי הגורם הקרוב ביותר אליו הוא ההורה ואיתו עליו לתקשר כל חייו. הוא המודל להתנהגותו. אך גם ההורה לא תמיד יודע איך לקדם את ילדיו בלימודים, מה גם שחלק מהזמן הילד נמצא בבית הספר ולכן עליו לעבוד עם המורה ולשתף זה את זה במעורבותם בתהליכי החינוך של הילד. חינוך זה תהליך של הקניית התנהגות (ללמידה, לחיות בחברה ולהצליח במשימות החיים היומיומיים). חלק גדול מההתנהגות האנושית היא התנהגות נלמדת שלהורים יש השפעה עצומה על הגורמים המניעים את ילדיהם לעשייה. עשייה מתוך רצון פנימי עם פתיחות והפרייה הדדית היא הבסיס לכל מעורבות. “מעורבות” מכוונת אל ה”איך עושים” ולא אל ה”מה” ולכן עזרה בהכנת שיעורי בית אינה בונה הצלחה, אלא משחררת “לחץ” באופן רגעי. המעורבות באה לבנות תשתית להצלחה לאורך זמן ולהטמיע תשתית זו במהלך ההתפתחות והצמיחה של הילד.

הורים רבים חושבים כי תרומתם היא בהקניית ידע, והם דואגים ללמד את ילדיהם קרוא וכתוב טרם כניסתם לבית הספר. הורים רבים חושבים כי באמצעות עזרה בהכנת שיעורי הבית או בהעשרת נושא לימוד מסוים יוכלו לעזור להעלות את רמת ההישגים הלימודיים של ילדיהם. פעולות אלה הן רק פעולות נקודתיות, ואינן פותרות בעיה לטווח זמן רחוק. כדי שמעורבות ההורים תשפיע על ההישגים הלימודיים יש לבסס מערכת יחסים על בסיס קשר פתוח, אמפתי וחיובי. אין ההורה יכול להיות מעורב בחינוך ילדיו אם הילד סגור בחדרו ועסוק עם המחשב שלו, ההורה לא יודע על מעשיו באינטרנט ולא מתקיימות שיחות פתוחות תכופות לבקרים בין השניים.
מעורבות היא שפה. שימוש בשפה אחת קושרת בין אנשים ויוצרת הבנה של הצד השני (אמפתיה). הבנה שאינה בהכרח הסכמה אך מובילה להקשבה ולהפריה הדדית. הרבה ממאמציו של החינוך היום נידונים לכישלון משום שהדור הצעיר עסוק בשימוש במחשב ליצירת קשר חד-כיווני, דבר המעצים היעדר מיומנויות תקשורתיות רב-כיווניות ולכן על בית הספר למקד עצמו כמסגרת מקצועית – חברתית להפנמת הרגלים תקשורתיים יחד עם הבית. מעורבות אינה פעילות אלא זו שפה שבונה אורח חיים כמו דיאטה שאינה פעילות לאורך זמן ולכן מי שעושה דיאטה, לרב גם משמין בחזרה ואולי גם יותר מזה.
מעורבות זו היא שפת הקשר (יוצרת שיתופי פעולה). כשיש קצר (אלימות) בתקשורת אז אין מעורבות אלא התערבות. מעורבות מתוך רצון, חיוביות ואמפתיה בדרך דיאלוגית כמו שיח בשניים לא ויכוח, הדדיות – יחד ולא לבד, עשייה – אקטיביות ולא פאסיביות).
יש להבין כי החינוך הוא הכלי הראשי לשיפור החברה ולקידום תרבותה. ג’ון דיואי אמר עוד בשנות ה- 60 כי החינוך הוא הדרך להטמעת הרגלי ההתנהגות שהן בסיס התרבות. וכיצד נטמיע תהליך? רק באמצעות המעורבות המשמשת כשפה ומכוונת אותנו לאופן הפעולה ולהתווית ההתנהגות.
“מעורבות” אינה יכולה להיאמר בנשימה אחת עם המילה “התערבות”. אלה שתי מילים מנוגדות כשחור ולבן, או כ”כן” ו”לא”. מעורבות איננה התערבות. התערבות הוא תהליך חיצוני כפוי, הפוגע באיכות מערכת היחסים. שפת המעורבות בונה תהליך רגשי בו יוצרים גשר וקשר חיובי מקדם בין אנשים.
סביבה חינוכית איכותית היא כזו שיש בה הרבה מגעים, קשרים והידברויות בין הגורמים המשמעותיים במעשה החינוך. ככל שירבו המגעים ויתאחדו המורים וההורים ל”גוף מחנך” אחד, נשיג אקטיביזם חינוכי שיוביל למעורבות גבוהה יותר, אשר תבטיח את שגשוג החינוך. מערכות יחסים חיוביות בין הורים למורים חיוניות להתפתחותם החברתית והאקדמית של הילדים. כשהילדים רואים את הוריהם ואת מוריהם משוחחים ועובדים יחד, הם רואים קבוצת עניין בקידומם האקדמי ובהתנהגותם החברתית.
בשנים האחרונות גדלו שיעור הגירושין ומספר המשפחות החד-הוריות. במקביל, נחלש הקשר בין התא המשפחתי למשפחה המורחבת. תהליכים אלה הביאו לכך שהורים רבים נעשו בודדים, וחלקם גם מנותק מהקהילה וממקורות תמיכה בשל התניידותם. הורים רבים מסתגרים בחייהם הפרטיים, ודפוס חייהם מוקרן על דפוס חייהם של ילדיהם השוקעים בעולם וירטואלי של האינטרנט, המדולל בכשרים תקשורתיים. הנתק לא מתבטא רק בין ההורים לסביבתם אלא גם בין ההורים לילדיהם.
המורים, לעומת ההורים, בודדים מעצם תפקידם. הם עומדים לבדם מול כיתה, ומצופה מהם שיתמודדו עם הקשיים בכוחות עצמם. תחושת הבדידות של המורים מתגברת עקב הביקורת הקשה הנהוגה כלפי המקצוע. נוכח ביקורת זו, עשויים המורים להעדיף לא לחשוף את הקשיים שבהם הם נתקלים בכיתה פן יהפוך הדבר לעדות נוספת לחולשתם. שמירת הבעיות בסוד, בדומה למה שקורה עם ההורים, מחריפה את פגיעותם של המורים ומנציחה את ההתנהגות המקצינה של התלמידים. לאור הלחצים שבהם נתונים שני הצדדים – מורים והורים – ניתן היה לצפות שיתפתח מנגנון של תמיכה הדדית בתוך אותו סקטור או בין שני הסקטורים, כדי לפצות על בדידותם ולהקטין את פגיעותם. אך העזרה ההדדית קיימת רק כתופעה ספונטנית או בצורה של התארגנות להעלאת תביעות אלו מאלו.
היעדר הסולידריות והמאבק זה בזה הם תולדה של תפיסה שכיחה, לפיה סמכות היא פועל יוצא של יכולת אישית, האומנם? ואז מה יאמרו עליו? “יש לו נוכחות או אין?” “יש לו סמכות או אין?” “יש לו כריזמה או אין?” לכן תשובת כל אחד מהמורים או ההורים היא – “לי זה לא יקרה!” ובמצב זה, כמובן, לא ייחשפו הקשיים, לא תטופלנה הבעיות והמצב ילך ויידרדר כי המוקד – ”לטובת הלומדים” – אינו חלק מההוויה.
האמונה בהורים כמקור לעזרה, קביעת ערכים משותפים ומחויבות משותפת לחינוך הדור הצעיר הן חלק מהמטרות החשובות ביותר. שיתוף אמתי עם ההורים ועם המשפחות בא להזכיר שרק בדרך זו אנו מרוויחים אלה את אלה. כשם שעבודה עם ילדים ועם בני נוער דורשת לימוד, כך גם מגע וקשר עם ההורים דורש מחשבה, הכנה, עיון, העמקה, ניסיון והתכוונות. התייחסות מערכת החינוך אל ההורים חייבת להיות ממקום מקצועי, המבין את תהליכי התפתחות ההורים ומבין את המשמעות האדירה שיש לשיתוף הפעולה. על המורים, הנתפסים כאנשי מקצוע, להבין היטב את התהליכים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים של הילדים ושל ההורים, ולזהות מה קורה להורים בכל רגע התפתחותי של ילדיהם, כאשר הם נדרשים לנהל דיאלוג ושיתוף עם גורם נוסף – מערכת החינוך.
על מנת שהילדים יגדלו בחוויה של תקשורת ושל הבנה בין שתי הישויות המשמעותיות – ההורים והמורים – על כל אחת מהישויות להכיר בקשיים האובייקטיביים של הצד האחר, ליצור אקלים של ביטחון ושל קבלה ולפתח דיאלוג בונה מתוך שותפות ואמפתיה.
כאשר אין מוכנות מצד הרשות המקומית ומערכת החינוך של משרד החינוך והתרבות להכיר בזכות ההורים ובחובתם לחנך את ילדיהם ,נתפסת התביעה למעורבות כאל התערבות מזיקה, החותרת תחת מעמדם של אנשי בית הספר לשותפות מקצועית. יכולתה של המערכת לתעל את כוחם של ההורים לאפיקים חיוביים מותנית במדיניות שתאפשר להבין את התהליך המתרחש לנגד עיניהם, ולהנהיגם בדרכים יישומיות מתאימות.
מדיניות התומכת במעורבות הורים אפקטיבית חייבת להיות מושתתת על הצבת מטרות ויעדים ברורים וחד-משמעיים ועל השתחררות מן הדחף לשלוט, ולהטמיע בקרב הכול ,כי מעורבות כשפה חשובה להצלחה כי היא הסמן של הקוד ההתנהגותי בחברה.
כולנו יודעים כי תלמיד מצליח בלימודים אחר שהפנים את החומר הנלמד שהפך לחלק ממנו. הפנמה והטמעה נעשים ע”י מעורבות פעילה של הלומד בחומר הלימוד. במעורבות זו יש את אותן דרכי פעולה של מעורבות הורים בחינוך ומעורבות חברתית בסביבה כי זו אותה שפה.
בעת שכולנו נשתמש באותה שפה: המנהיגות תאפשר מעורבות הורים, המורים יכוונו למעורבות ההורים בחינוך ילדיהם, ההורים יהיו מעורבים והתלמידים יבקשו את מעורבותם של ההורים, נהיה יותר מרוצים וכולנו נראה כמקשה אחת של הצלחה.

מאת: ד”ר שושי בראון וד”ר חדוה טרגר


כתבות שתשמחו לקרוא

הוסף תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *