המתבגרים הכי צריכים אותנו אבל עלינו לעלות פאזה בהורות שלנו
באיזשהו שלב זה קורה לכולנו: ממצב צבירה של ילד מתוק חמוד, נבון, קצת שובב, דעתן וסקרן – לילד מתבגר. לפעמים אנחנו קולטים את זה בדיבור, בחוצפה, בזלזול, הבלגן בחדר, הלבוש, התסרוקת, ההידרדרות בלימודים? ומה הוא מסתגר שעות בחדר? מה יש לו לעשות שם כל כך הרבה זמן? ולמה הוא מדבר עם החברים שלו כל הזמן בנייד, בפייסבוק, ואיתי הוא בקושי מחליף שני משפטים? השתיקות הו השתיקות.
התחושה השלטת היא שאיבדנו את הילד. איפשהו, במהלך הדרך, הילד המושקע והמקסים שלנו "התקלקל". אין לתאר את תחושת הבהלה, חוסר האונים, האכזבה, הכעס והבושה. איבדנו שליטה. מה עושים עכשיו?
בואו נבין מה יש כאן. מה באמת קורה לו? על מה הוא חושב? מה מעסיק אותו וזו ההתחלה של שפיות.
מה שקורה הוא שהמתבגר מתחיל לברר לעצמו את הדרך העצמאית והאוטונומית שלו. את הדרך שלו לחיים זה אומר שאם עד היום אנחנו היינו הכתובת לנחמה בשעות הקשות, מקור להתייעצות, עזרה, תמיכה, המצפן והמגדלור גם יחד – הרי שמרגע זה הכל פאסה. הם מנועים מלפנות אלינו. זה כבר לא לכבודם.
ובל נשכח כי במקביל הם עוברים עוד המון שינויים בו זמנית, בכל תחום אפשרי: גופני, רגשי, שכלי. ההורמונים מציפים את המתבגר ומאיימים להטביע אותו בתוכם. גם אלו לא עושים את חייו יותר קלים. גופם מתפתח ומשתנה, מה שמסב בו–זמנית גם גאווה וגם מבוכה, וכל התנהלותם משתנה לבלי הכר.
חוסר האיזון שולט בכיפה. המתבגר עובר להתגורר ברכבת שדים מטורפת, וחווה שינויים תכופים וקיצוניים במצבי הרוח. רגע הוא מאושר עד הגג וברגע הבא מדוכא עד עפר, רגע עייף ותשוש ולא מסוגל להזיז אצבע, שנייה אחר כך הוא נשאב בהתלהבות לפרויקט תובעני ומתמשך עד אין קץ סביב יומולדת של חבר, ארגון מחדש של החדר או טיול של התנועה. לרגע מתאהב עד כלות, וברגע הבא הוא כבר מזמן לא שם. טרוד עד מאוד באיך שהוא נראה ובמי-אמר-למי ובאיזה הקשר (ולמה הוא לא היה שם?) ובמחשבות ופנטזיות מיניות. והוא מרגיש לבד. הכי לבד. ושם אנחנו נכנסים.
המתבגרים הכי צריכים אותנו אבל עלינו לעלות פאזה בהורות שלנו. הם לא צריכים אותנו כמו פעם. הם עלולים לדחות את חיבוקים והנשיקות אבל הם מחפשים אוזן קשבת. אוזן בגובה העיניים. ללא ביקורת. אוזן שתשקף להם את המצב, שתשקף להם לאן הם רוצים להגיע, איפה הם רוצים להיות, אילו כלים וחוזקות שלהם הם יכולים לגייס כדי לנצח את התקופה הזו בחיים. אם תצליחו להשיג את זה שהילדים ידעו שיש להם את הפינה הזו בה הם יכולים לשפוך ולשתף וידעו בידיעה מוחלטת שיש מישהו שמבין. שאתם באותו צד של החיים. זו ההתחלה. מעבר לכך כמובן שאנחנו לא צריכים להישאב לקפריזות שלהם. לא צריכים לפחד מהם. לא צריכים לשחק את המשחק שלהם.. עלינו לבודד את כל הדרמה מהסיטואציה ולנהל אותה. הכל בסדר. אנחנו כאן, אתכם, בהאזנה, בטוחים בהורות שלנו, ולא מפחדים.
הכותב הוא מאמן אישי המתמחה ביחסים עם מתבגרים ובני נוער